מטיילים חופשי

הגענו אל העיר "בנד" (Bend), עיר קטנה ויפה, ליד נהר ובין ההרים המושלגים. גל הקור המשיך לשרור באזור ו"נהננו" מטמפרטורות מתחת לאפס. ללכת לישון באוטו ב-3 מעלות מתחת לאפס יכול להיות לא נעים, אבל בלילה התחפשנו לעוגת שכבות (שאל, שמיכת פליז, סדין, שמיכת פוך, עוד שמיכת פוך) והיה בסדר גמור.
אני כהרגלי התעוררתי בשש בבוקר, בקפור איימים ונכנסתי לסטארבקס הקרוב. כמה שאני אוהב את סטארבקס… כל כך נעים להכנס מהקור לחדר הנעים והחמים מלא בריחות מהבילים של קפה טרי, לשבת עם קפה חם, לפתוח את המחשב ולעבוד כאשר מוזיקה נעימה מתנגנת ברקע. יש לי חשמל, אינטרנט ואף אחד לא אומר לי כלום במשך שעות…
לאחר יום מנוחה נחמד ב"בנד", שמנו פעמינו לעבר "פורטלנד" (Portland), העיר הגדולה ביותר במדינת אורגון.

פורטלנד (Portland) היא העיר הגדולה ביותר במדינת אורגון. לאורכה נמצא נהר הווילמאט ומדרומה נהר הקולומביה. העיר ידועה באופיה הליברלי ובתמיכתה באיכות הסביבה.
כמה ימים מראש, מצאנו בפורטלנד דרך CouchSurfing (גלישת ספות) את אריק, בחור נחמד אשר הסכים לארח אותנו בביתו.
הגענו לפורטלנד ונסענו ישר לביתו של אריק, הגענו והתקבלנו בזרועות פתוחות על-ידי אריק ושותפיו לדירה. דיברנו והכרנו ואחרי שהתעייפנו פרשנו לישון – מיטה במרתף עם שירותים צמודים, במיוחד בשבילנו! כמה כיף לישון בבית ולא באוטו מדי פעם!

ביום המחרת הסתובבנו בעיר. יפה ורגועה. ביקרנו בגן יפני שאפשר לומר שהיה מרגיע ומהפנט.

למרות החוויה החיובית בגן היפני, כשהגענו לאוטו החוויה הייתה קצת פחות חיובית. ניסיתי להניע, והאוטו לא מניע. שוב אני מנסה, הואן שלנו משתעל אבל לא מניע. "בבקשה תניע!" ניסיתי שוב. אבל הואן שלנו שבק חיים. התעייף מהדרך הארוכה. התחברנו לאינטרנט הסלולרי (טוב שיש כזה), ומצאנו גרר. הוא הגיע וגרר אותנו למוסך שכונתי. המוסכניק האסיאתי עם המבטא המוזר איבחן את המחלה כ- "Nooo Fueel Puuump"(הלכה משאבת הדלק) ונתן לנו מחיר של 280$. אנחנו חוסכים כל גרוש ומכה כזאת היא לא נעימה. אבל מה לעשות, זה המחיר שמשלמים כשמחזיקים רכב…
למזלנו הרב זה קרה בעיר, כשיש לנו איפה להתארח ולא באיזה חור באמצע הדרך. המוסך היה קרוב לבית של אריק אז הלכנו אליו ברגל. בלילה הוא לקח אותנו לפאב מיוחד במינו – בית ספר קטולי ישן אשר הוסב לפאב-נופש. בבניין כמה חדרים, לכל חדר אופי מיוחד משלו. יש גם מבשלת בירה, מאפייה, חדר קולנוע ובריכה מחוממת.

ביום השני שלנו בפורטלנד, למדנו להכיר את התחבורה הציבורית ושמחנו לראות שהתחבורה הציבורית בפורטלנד כל כך טובה, עד כדי כך שכל עיר בעולם יכולה ללמוד ממנה. את רובו של היום בילינו ב-"Powell's Books" (הספרים של פאוול) שהיא חנות הספרים העצמאית הגדולה ביותר בארה"ב ועל מדפיה יותר ממליון ספרים חדשים ומשומשים. נהננו מאוד מהחנות, מעיינים ללא הפסקה בספרים מרתקים ונהנים מהאווירה.

ביום המחרת אמרנו שלום למארחים שלנו ולפורטלנד, והמשכנו בנסיעה צפונה, לפארק הלאומי אולימפיק (Olympic National Park) דרך מפלי נהר הקולומביה.

View Larger Map

מה אם בכל מקום בעולם היה לכם מקום להתארח? מה אם בכל מקום בעולם, היה מישהו שיפתח בפניכם את הלב? זה בדיוק הרעיון של האתר CouchSurfing. זו קהילה ענקית, של אנשים מכל העולם שרשומים באתר למטרה אחת – לארח ולהתארח.
בכל מקום בו אתם נמצאים בעולם, אתם יכולים למצוא מישהו נחמד שיארח אתכם בביתו.

וכך עשיתי בכמה ימים האחרונים… מצאתי באתר מישהו מהאזור, יצרתי איתו קשר והוא הסכים בשמחה לארח אותי בביתו. קוראים לו וולטר, בן 26 מעיירה שנקראת Running Springs.
ביום שישי הגעתי אליו הביתה, בקתה יפה בכפר המשקיפה על היער וההרים. בבקתה אפילו היה לי חדר משלי. הוא קיבל את פני בשמחה ולאחר זמן קצר יצאנו ביחד לבלות. נסענו למרכז בילוי פה באזור ופגשנו שם חבר שלו, גם נחמד מאוד.
ביום שבת נסענו ללוס אנג'לס, הלכנו למוזיאון, הסתובבנו בעיר והלכנו למופע רוק במועדון מפורסם.

וולטר ואני

וולטר, דילן ואני

במועדון Troubadour

התחברתי איתם במהרה. איזה כיף! חברים חדשים, בקתה בהרים…
ביומיים הבאים עבדתי במהלך היום ליד האגם ובערב חזרתי לבקתה של וולטר.

שקשוקה!

המרפסת בבקתה

בעבודה...

אני מאמין שבמהלך הטיול נעשה עוד CouchSurfing. בעיקר בערים, כשקצת קשה לישון בתוך הואן, מה יותר טוב מלהתארח אצל אנשים נחמדים?

מבחינת העבודה עדיין לא קל. למרות שעל פניו זה נראה מדהים – אני עובד במקומות אקזוטיים ובכל זמן שרק ארצה, זה היה הרבה יותר טוב אם באמת הייתי עושה כסף. אז אני מטייל בהרבה יותר צמצום ממה שציפיתי והתחושה היא לא כל כך נעימה, אבל בכל אופן – טיול ארוך לפנינו והרפתקאות לרוב, ואני בטוח שיהיה מדהים.

מחר אני אוסף את מאיה מהשדה תעופה בלוס אנג'לס! סוף סוף, אחרי 40 ימים בהם לא התראנו, אנחנו ניפגש. זה כיף ומרגש. נהייה ביחד כמה ימים בלוס אנג'לס ונחגוג שם את ראש השנה. לאחר מכן נתחיל בנסיעה צפונה למסע המשותף שלנו בארה"ב!

בכמה ימים האחרונים הייתה סוג של שגרה. אם אפשר להגיד דבר כזה על מצב כל כך לא שיגרתי… קמתי בבוקר, הפכתי את המיטה ולספה והכנתי ארוחת בוקר – צלחת ירקות ושתי ביצים עם שאריות האוכל של הערב (אורז או פסטה). אל תרימו גבה, למעשה זה טעים מאוד… היום בדרך כלל התחלק לשניים – חצי יום אני מטייל באזור וחצי יום אני עובד בסטארבקס. טיילתי ברגל ובאופניים, נוף יפה ומזג אוויר מדהים.

טיול אופניים

לגבי העבודה יצא לי לחשוב הרבה מאוד במהלך הימים האחרונים. אני יודע שהשפע קיים בצורה אינסופית באינטרנט. מסיבה כלשהי, אני עדיין לא הצלחתי לתפוס חלק מהשפע הזה. כלומר, יש לי טעימות פה ושם, אבל נתח רציני מהשפע עדיין אין לי. יש לי הרבה מחשבות על מה אני עושה ומנסה להבין מה אני צריך לעשות אחרת. את החופש בראש אני מרגיש. את החופש בכיס עדיין לא… בסוף זה יגיע. אני באמת מאמין בזה.

בצהריים תמיד אכלתי ג'אנק פוד – כן, כן… מה לעשות, זה זול, משביע ומהיר. טקו-בל או סאבוואיי. 3-5 דולר סגרתי ארוחה… בערב נכנסתי ל"מצב ואן" (עיין ערך), הכנתי ארוחת ערב, ראיתי "הישרדות" או "מסודרים", קראתי או עשיתי מדיטציה, ולישון…

בעיקרון אני מסתדר מאוד טוב לבד, אבל לפעמים מרגיש קצת בדידות. בכל אופן אני לא מכיר פה אף אחד, אומנם כן יוצא לי לדבר פה ושם עם אנשים (מתלהבים מזה שאני מישראל), אבל עדיין… אף פעם לא יצא לי להיות ככה לבד לגמרי במקום זר וזו חוויה מעניינת.

מחר אני נוסע למעיין חם נסתר בין ההרים!

לילה טוב
אור

אחרי לילה קפוא (להתכסות רק בסדין בגובה 2000 מטר זה לא להיט) התעוררתי כשהשמש הנעימה מתחילה ללטף בקרני שמש מחממות. הכנתי ארוחת בוקר (חביתה עם שאריות ספגטי, יאם) וסידרתי קצת את האוטו (שוב).
לאחר מכן פשוט ישבתי ובהיתי בסנאים. הם כל כך נפוצים פה ובכל זאת, הם יצורים מדהימים לדעתי ואני נהנה להסתכל עליהם בכל פעם מחדש…

הזמנתי חבר לארוחת בוקר

האגם

הלכתי לטייל קצת באזור, קראתי ספר, ישבתי על שפת האגם, וכשהתחיל לטפטף קצת גשם התקפלתי מהקמפינג ונסעתי למשרד שלי – סטארבקס.
יש שיאמרו שסטארבקס זה תאגיד קפיטלסיטי שרומס בתי קפה קטנים וגורם לעסקים להסגר. ובכל זאת אני מודה – אני מתעלם מזה לחלוטין. ולמה? מהסיבה הפשוטה שהנוחות שסטארבקס נותן לי היא כל כך עצומה, שהיא מתעלה על כך (וחוץ מזה, אני לא בטוח שזה לגמרי נכון – מה עם מיליוני מקומות העבודה שסטארבקס מספק?).
בכל מקרה, הרומן שלי עם סטארבקס הוא די רציני (מאיה על תעלבי). אני נכנס לסטארבקס ופשוט מרגיש כל כך בנוח, יושב לי בכסא נוח, עם קפה ועוגיה, מוזיקה ברקע, אינטרנט אלחוטי ושקע חשמל. אני יכול לשבת שעות, לעבוד ולעשות מה שאני רוצה ואף אחד לא יסתכל עלי ולא יגיד לי כלום.

ונחזור לאתמול. מצאתי את הסטארבקס, כן יש אותם בכל מקום, גם בעיירה קטנה ליד האגם. ישבתי, שתיתי קפה, כתבתי את הבלוג ועבדתי מספר שעות.
העבודה כרגע קצת מדשדשת, נכנס מעט מאוד כסף. אני כרגע עובד על כמה פרוייקטים ומקווה מאוד שהם יביאו לי את החופש הכלכלי הנכסף. זה קשה, קצת מלחיץ, אבל אני מאוד מאמין בעצמי.

בשמונה בערך סיימתי לעבוד ועברתי למה שאני קורא מעכשיו "מצב ואן". "מצב ואן" אומר בעצם שאני נכנס לואן, סוגר את הוילונות, נועל את הדלתות ולא יוצא עד למחרת בבוקר (כן, אפילו לא בשביל להשתין…).
העניין הוא שאני פשוט חושש. אני לא יודע אם החשש מוצדק או לא, אבל אני כל הזמן חושש מזה שמישהו ידע שאני ישן באוטו ויגיד לי משהו או יזמין לי משטרה. יכול להיות מאוד שהחשש לא מוצדק. כלומר, מה אני כבר עושה? סך הכל חונה בחניה ציבורית, מה שאני עושה בתוך הרכב זה כבר לא משנה לאף אחד. אבל בכל זאת, אני סוגר את הוילונות טוב טוב ואני מעדיף שאף אחד לא יראה אותי.
אז עברתי ל"מצב ואן" ובפעם הראשונה, בישלתי לי ארוחת ערב בתוך הואן. פתחתי את השולחן המתקפל, הדלקתי את כירת הבישול (עם חלונות קצת פתוחים, אל תדאגו( ובישלתי אורז מלא עם רוטב עגבניות וירקות בצד. היה נחמד מאוד.
אחרי ארוחת הערב הדלקתי את המחשב, דיברתי עם מאיה ואפילו ראיתי פרק של "מסודרים"… וכל זה קורה במגרש חניה בתוך האוטו, בלי שלאף אחד מסביב יש מושג…