מטיילים חופשי

בצהריי היום נפרדנו מהחברים אשר אירחו אותנו בלאס וגאס, והתחלנו בנסיעה המטורפת. לפנינו בערך 4,000 קילומטר, עד לאורלנדו פלורידה בחוף המזרחי.
בדרך עצרנו בסכר ההובר (Hoover Dam) שהוא סכר ענק במדבר ותחנת חשמל מבוססת על מים. ראינו את המבנה העצום באמצע המדבר לעת שקיעה והמשכנו בנסיעה.

נסענו קצת בחושך עד שמצאנו מקום לעצור לשינה. יום למחרת נסענו לסדונה. סדונה היא עיירה במדבר המוקפת בסלעים והרים אדומים וזה אחד הדברים שמייחדים אותה. הדבר השני שמייחד אותה הוא "מערבולות אנרגיה" מיסטיות… יש הטוענים שבאזור מסויימים ליד העיירה, ישנן מערבולות אנרגיה אשר יכולות להעניק הרגשה טובה ואף לרפא מחלות. הגענו לעיירה בערב, הסתובבנו קצת, בישלנו ארוחת צהריים בפארק המקומי וסגרנו את היום…
למחרת קמנו בבוקר ויצאנו למסלול טיול אשר מוביל אל מערבולת אנרגייה. המסלול היה מדהים – טיפוס על הר בצבע אדום. טיפסנו למעלה טיפוס לא קל אך מהנה, הגענו לפסגה ובעצם למרכז של מערבולת אנרגיה. הרגשנו טוב, אבל נו, הרי ברור שנרגיש טוב! כרגע טיפסנו חתיחת טיפוס מאומץ ובסופו הגענו לנוף מדהים בפסגה! אנחנו לא האמנו שיש שם איזה מערבולת קסמים מיוחדת… לדעתי זה פשוט הכוח של הטבע, וזה נמצא בכל מקום.

אחרי הטיול המשכנו לנסוע. נסענו ונסענו… יצאנו מאריזונה והגענו לניו-מקסיקו. המדינה הכי נידחת שהיינו בה. פשוט מדבר ושום דבר מעניין. היו לנו נסיעות של שעות בכביש ישר במדבר. בדרך כלל אני אוהב לנהוג, אבל זה היה מתיש… זה כמו לנסוע בחלל, אתה נוסע ונוסע, שעות על גבי שעות וכלום כמעט לא משתנה – מדבר!
באחד הלילות שלנו בניו-מקסיקו, הגיע הלילה וכרגיל הלכנו לישון בואן. בחוץ היה 6 מעלות צלזיוס. לא כל כך קר. התקרבלנו בשמיכות והיה נעים. בבוקר קמנו קפואים מקור, הסתכלנו על הטמפרטורה והיינו המומים – 7 מעלות מתחת לאפס! כן, ישנו באוטו כשבחוץ קפור ושרדנו את זה! כל האוטו היה מכוסה שכבת קרח! אני נכנסתי למקדונלדס לשתות קפה ולעבוד קצת עד שהאוטו יפשיר. השעה הייתה 5 בבוקר והמקדונלדס היה מלא בזקנים שפטפטו באנגלית "יאנקית" במבטא כבד… מאיה המשיכה לישון בקפור… לאחר שעה קלה השמש זרחה, הקרח נמס והמשכנו בנסיעה.

התחנה הבאה שלנו בדרך הייתה רוזוול. רוזוול היא עיירה נידחת בניו-מקסיקו, אשר בשנת 1947 התרסק בה עב"ם עם חייזרים. או לפחות ככה אומרים. יש הוכחות יש עדויות, אבל הממשלה עדיין מכחישה. הגענו לרוזוול, אני ביקרתי במוזיאון העבמים (אני חנון! אני יודע…) ומאיה השתעממה.

עזבנו את רוזוול והמשכנו במדבריות… ביומיים שלאחר מכן חצינו את טקסס ועזבנו את המדבר, הגענו ללואיסיאנה ונסענו מעל ביצות ענקיות, עד שהגענו לניו-אורלינס!
ניו-אורלינס היא עיר של ג'אז ומוסיקה. הגענו בלילה וחנינו ברחוב. לבשנו בגדים ליציאה ויצאנו להסתובב ברחובות. האווירה בניו-אורלינס מיוחדת, מוסיקה נשמעת מכל עבר ואנשים ברחובות. נכנסו למועדון ג'אז, רקדנו לצלילי הופעה חיה, שתינו ונהנינו.
סגרנו את הלילה והלכנו לישון בואן, ברחוב במרכז ניו-אורלינס. לא צריך בית מלון!
למחרת הסתובבנו עוד קצת בשוק וברחובות ולקראת הצהריים המשכנו בנסיעה המטורפת.

נסענו ונסענו… עזבנו את לואיסיאנה ועברנו למיסיסיפי. יצאנו ממסיסיפי והגענו לפלורידה! עוד כמה שעות נסיעה וכבר לא יכולנו יותר! כל כך רצינו להגיע ולבסוף הגענו – בית מלון בדיסני-וורלד אורלנו!

נסענו 4,000 קילומטר והנסיעה הייתה קשה. כל יום להתעורר בתוך האוטו, לנסוע 8 שעות, לאכול בתוך האוטו, ללכת לישון באוטו ושוב, לקום בבוקר בתוך האוטו… אבל למרות הקושי זו הייתה חוויה מעניינת שאנו נזכור כל החיים.

ועכשיו אחרי הנסיעה הארוכה, אנחנו הולכים להתפנק לנו 4 ימים בבית מלון ובדיסני וורלד!

View Larger Map

כאשר התקרבנו לעמק המוניומנט, לא היינו יכולים להשאר אדישים לכביש המתפתל בתוך המדבר, ולסלעים הקופצים פתאום בתוך המרחב. הנוף היה בראשיתי… קסום… עוצר נשימה.

מעבר לזה שעמק המוניומנט מדהים, הוא גם נמצא בתוך שמורה אינדיאנית ענקית (כזו ענקית ששטחה הוא פי 3 משטח מדינת ישראל). לפני שנכנסו לפארק של עמק המוניומנט, עצרנו בשוק תכשיטים אינדיאני וגם קנינו דבר או שניים.
התחלנו לנסוע בכביש המעגלי בעמק המוניומנט. בניגוד לפארקים אחרים בארהב, הכביש הזה היה כביש עפר קשה, מה שהוסיף לאווירה הבראשיתית…
אין מילים לתאר, זה היה היה אחד המקומות היפים שראינו.  הסלעים המוזרים שפשוט מזדקרים לשמיים באמצע העמק, השקט, הצבעים. הייתה אווירה קסומה למקום. מעיין אנרגיה כזו אפשר להגיד. נסענו במסלול המעגלי, כאשר בכל כמה דקות עצרנו להתפעל מאיזה סלע אחר. לכל סלע היה שם, כמו "שלוש אחיות", "אוזן הפיל" וכו…
השמש החלה לשקוע וכרגיל פינקה אותנו בצבעים המיוחדים שלה. נהננו רגעים אחרונים בעמק הקסום ונסענו משם למצוא מקום להעביר בו את הלילה.

מצאנו עיירה נידחת, החנינו את האוטו, נכנסנו למצב ואן והלכנו לישון.

בבוקר קמנו ואופס, האוטו לא הניע. לאאאאאאאאאאאא!!!! אמרתי לעצמי בראש, אבל ניסיתי להשאר רגוע. שוב פעם תקלה? חשדנו שאולי זה המצבר. הטרדתי עובר אורח וזה בא עם כבלים והנה – מניע! לאחר מכן הלכנו לעשות קניות. אחרי שהצטיידנו, באנו לנסוע ושוב האוטו לא מניע. כנראה הלך המצבר. הטרדתי עובר אורח נוסף, כבלים והנה מניע. נסענו ישירות לחנות חלקי חילוף. קנינו מצבר ולאחר שניסיתי לשכנע אותו קצת, נפרד האוטו מהמצב הישן וקיבל את המצב החדש. האוטו הניע כמו חמאה ויצאנו לנו לדרכנו, לעבר הגראנד קניון!

נסענו כל היום. נסיעה משעממת למדי, עם קטעים של נוף מדברי יפה. הגענו בלילה לגרנד קניון. ראינו מבט חטוף של הקניון לפני שנהייה חשוך לגמרי. למחרת קמנו בבוקר והלכנו לראות תצפית של הגרנד קניון.
יפה.
זהו.
הגרנד קניון נחשב לאחד המקומות היפים והמיוחדים בעולם, אבל אנחנו מסיבה כלשהי לא התלהבנו ממנו יותר מדי. כלומר, זה אוצר טבע מדהים, על זה אין ספק. יש בגרנד קניון שכבות של סלע, שמתחילות מלפני עשרות מיליוני שנה, ועולות למעלה עד ימינו. זה עוצמתי, והיסטוריית הטבע של המקום מיוחדת מאוד, אבל אותנו באופן אישי הגרנד קניון לא שבה בקסמיו. יכול להיות שזה בגלל שהיינו כל כך מוצפים במראות יפים שראינו לפני, או יכול זה בגלל שהסתכלנו על הקניון מרחוק ולא טיילנו בפנים.
בכל אופן היה שווה להגיע, אפילו אם זה רק בשביל להגיד – היינו בגרנד קניון…

היעד הבא – פארק ברייס, יער של מגדלים צבעוניים במדבר…

View Larger Map

אנחנו במדבר. מרחבים אינסופיים, חולות אדומים, סלעים מוזרים. איזה כיף השינוי המרענן בנוף.
הגענו למואב (Moab), העיירה המרכזית באזור. הרבה דיינרים, חנויות ישנות ואווירה מיוחדת. הצטיידנו בדלק ויצאנו לפארק ארצ'ס (Arch'es – קשתות). הגענו לארצ'ס והתחלנו לנסוע בפארק, כל פנייה נגלה לפנינו סלע מוזר בצורה אחרת, צוק משונן, קשתות ומרחבים. עם שקיעת השמש הגענו לקשתות הענקיות אשר נצבעו בצבעי שקיעה. החושך החל לרדת והצורות בסלעים התחלפו בצללים. ירח מלא החל לזרוח מההרים גדול כל כך שממש יכולתי לראות את הפרצוף על פניו…

חזרנו לישון בעיירה מואב ויום למחרת שוב חזרנו לפארק ארצ'ס, לראות ולחוות עוד קצת מהקשתות המיוחדות. לאחר מכן נסענו לפארק קניונלנדס (Canyonlands), אבל בגלל שכבר החל להחשיך (מחשיך בחמש אחר הצהריים) עצרנו לצפות בשקיעה. השמש שקעה ואנחנו עלינו לגג של האוטו, פרסנו שמיכה וצפינו במיליוני הכוכבים הזורחים בעוצמה במדבר.

למחרת נסענו לפארק קניונלנדס. בפארק קניונים רבים וצוקים נשאים, אשר יוצרים כמו "איים" מעל המרחבים הפתוחים. בגלל זה הכינוי של הפארק הוא "איים בשמיים". עצרנו, בישלנו ארוחת צהריים ולאחר מכן יצאנו לטיול רגלי של כמה קילומטרים. היה תענוג לטייל ככה לבד במדבר, על הסלעים האדומים. כאשר התחלנו לחזור חזרה, איבדנו את סימון השבילים… התחלנו ללכת, משוטטים על הסלעים במדבר כאשר השמש מתחילה לשקועה ואנחנו עם בקבוק מים אחד ובלי ציוד להעביר את הלילה… בסוף לא נאלצנו לבלות שם את הלילה, מצאנו את הסימון וחזרנו לאוטו…

אחרי לילה נוסף במואב, אמרנו שלום לעיירה הנחמדה והמשכנו לנסוע במדבר, מערבה לעבר עמק המוניומנט. כאשר התקרבנו לעמק המוניומנט, לא היינו יכולים להשאר אדישים לכביש המתפתל בתוך המדבר, ולסלעים הקופצים פתאום בתוך המרחב. הנוף היה בראשיתי… קסום… עוצר נשימה.

View Larger Map

נסענו בלילה, מחכים לשלג שיפסיק כי בקור כזה פחדנו לישון בואן…
נסענו בחושך עד שהגענו לעיירה קטנה, עצרנו, נכנסנו למצב ואן והלכנו לישון. קמנו בבוקר, היה חושך וירד שלג  זלעפות… התחלנו לנסוע ובמהרה זרחה השמש והפסיק השלג ולנו רגשות מעורבים לגבי כך, שמחה ועצב. אנחנו אוהבים שלג!

לאחר כמה שעות נסיעה הגענו ל"סולט לייק סיטי". סולט לייק סיטי (Salt Lake City) היא העיר הגדולה במדינת יוטה. היא שוכנת ליד… ניחשתם נכון – אגם מלוח. השני במליחותו בעולם. אחרי ים המלח שלנו כמובן. אבל בניגוד לים המלח שלנו, אגם המלח שלהם הוא לא אטרקציה תיירותית. הגענו לעיר וחיפשנו חוף, אבל עד מהרה גילינו – אין חופים תיירותיים והתושבים חושבים שאגם המלח שלהם די מסריח… אז עלינו לגבעה מקומית ועשינו לנו ארוחה מול הנוף היפה. אחרי זה הלכנו לישון.

קמנו בבוקר והלכנו לטייל בסולט לייק סיטי.  העיר היא ה"מכה" של המורמונים, זרם ייחודי בנצרות. אנחנו מצאנו את זה לא מעניין במיוחד, ואת העיר כולה… שקטה ודי משעממת, אבל בכל זאת היה לה יופי מסויים.

למחרת – נסענו למעיין חם באזור! נסענו דרומה על הכביש, סטינו לכביש צדדי ושם לצד הכביש מצאנו מעיין חם מדהים. במעיין היו זוג צעיר והילד הקטן שלהם. התחברנו איתם במהרה ונכנסו לשיחה קולחת על התרבות האמריקאית, עבודה, בריאות, חינוך וגידול ילדים… הם לא היו אמריקאים טיפוסים ומצאנו בינינו הרבה במשותף. לאחר שהזוג הנחמד הלכו לעומת זאת… הגיעו חבורה של צעירים אמריקאים, עם קופסה ענקית של בירה וסבון. הם נכנסו למעיין, שתו בירה והתרחצו. אנחנו, שישבנו בבריכה התחתונה והם בבריכה העליונה, קיבלנו את כל הסבון והג'יפה ויצאנו במהרה…

לאחר הטבילה הנהדרת במעיין על צד הדרך, המשכנו לנו בנסיעה ופתאום, נדלקה הנורית שאומרת "חסר נוזל קרור". אבל רק אתמול בבוקר מלאנו את הנוזל! לקחנו את האוטו היקר שלנו שוב למוסך, סדק ברדיאטור, ביי ביי 300 דולר, שלום עיירה נטושה, מה עושים כאן שלוש שעות? חיכינו בפאסט-פוד מקסיקני מקומי עד שהמוסכניק יתקן. אנחנו מעייפים את הואן הנחמד שלנו… אבל בכל זאת, כבר יותר מ-1000 דולר הוצאנו על תיקונים וזה היה קצת מתסכל. בנוסף אני לא מרוויח מספיק כמו שציפיתי מהעבודה במהלך הטיול וזה המון כסף. ניסינו לקחת את זה בקלות, אכלנו סלט טאקו, קיבלנו בחזרה את האוטו והמשכנו לנסוע לעבר מדבריות יוטה. בדרך עצרנו במוטל דרכים זול ולמרות שהוא היה מסריח במקצת, שמחנו מאוד שמצאנו מקום זול. הלכנו לישון, מחכים ליום המחר בו נגיע למקומות מיוחדים במדבר…

View Larger Map

הדרך לסיאטל הייתה מיוחדת. במקום לנסוע, עלינו על מעבורת. פשוט חנינו את האוטו במעבורת, שטנו לנו בנחת עד לסיאטל, התנענו את האוטו והמשכנו לנסוע…

הגענו לסיאטל לעת ערב ונהננו מתצפית על העיר בשקיעה.
סיאטל (Seattle) היא העיר הגדולה ביותר בצפון-מערב ארה"ב ובוושינגטון. זו עיר מיוחדת, הים וחצי-האי אולימפיק נפרשים במערבה, והפסגות מכוסות השלג של רכס הקסקייד מתנשאות במזרחה.
סיאטל היא עיר איכותית מבחינת מוזיקה וטכנולוגיה, רבים וטובים יצאו ממנה. במוזיקה: ג'ימי הנדריקס, נירוונה, פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס ועוד. בטכנולוגיה מייקרוסופט למשל.
הסתובבנו קצת במרכז העיר, אבל ירד גשם והיה קר אז נסענו לביתה של לידייה.

גם בסיאטל מצאנו איפה להתארח דרך "גלישת ספות" (CouchSurfing). הגענו לבית של לידייה לעת ערב. דפקנו בדלת ולהפתעתנו פתחו לנו את הדלת ההורים שלה. מסתבר שלידייה גרה אצל ההורים שלה וכל המשפחה שלה מארחת אותנו. קיבלו אותנו יפה מאוד ובמהרה ירדנו למרתף, שם חיכתה לנו מיטה גדולה ונוחה. ישנו כל כך טוב במיטה הנוחה, קמנו בבוקר ונסענו ב"רכבת העילית" אל השוק הגדול של סיאטל.
השמש זרחה והגשם פסק ממש לכבודנו, הסתובבנו בשוק, נהננו מהמראות והטעימות, אכלנו "פריושקי" שזה מאפים רוסיים מאוד טעימים וביקרנו בסניף הסטארבאקס הראשון בארה"ב…
סיימנו את הערב במסעדת דגים טובה ברציף על המים, נהנים מהאוכל ומהשקיעה.

חזרנו לבית של לידייה ולהפתעתנו היא הזמינה אותנו ל"סיבוב בארים" בסיאטל איתה ועם חברים שלה. היה קצת מוזר כי הבארים אליהם הם בחרו ללכת הם בארים "גאים"… אבל בכל זאת נהננו מאוד.

למחרת נפרדנו מלידייה ומשפחתה ונסענו למוזיאון המוזיקה המיוחדת בסיאטל. רק לא היה בתכנון ששוב הואן שלנו יבגוד בנו. ניסינו להניע והוא לא הניע. נסיתי שוב ושוב, צעקתי עליו  (בוא לאבא!), ביקשתי ממנו ולבסוף הוא הניע – ישירות למוסך. הלך הסטארטר, עוד $300 הלכו. אנחנו חוסכים כל גרוש ופתאום בום. 300 דולר ברגע. קיבלנו את זה, אין מה לעשות, זה המחיר של לקנות רכב ולא להשכיר.
הסתובבנו במוזיאון המוזיקה (שהיה מיוחד במינו), לקחנו את האוטו מהמוסך והתחלנו בנסיעה צפונה והחוצה מארה"ב – אל ואנקובר שבדרום קנדה – אחת הערים היפות בעולם, כך נאמר!

View Larger Map

בכמה ימים האחרונים הייתה סוג של שגרה. אם אפשר להגיד דבר כזה על מצב כל כך לא שיגרתי… קמתי בבוקר, הפכתי את המיטה ולספה והכנתי ארוחת בוקר – צלחת ירקות ושתי ביצים עם שאריות האוכל של הערב (אורז או פסטה). אל תרימו גבה, למעשה זה טעים מאוד… היום בדרך כלל התחלק לשניים – חצי יום אני מטייל באזור וחצי יום אני עובד בסטארבקס. טיילתי ברגל ובאופניים, נוף יפה ומזג אוויר מדהים.

לגבי העבודה יצא לי לחשוב הרבה מאוד במהלך הימים האחרונים. אני יודע שהשפע קיים בצורה אינסופית באינטרנט. מסיבה כלשהי, אני עדיין לא הצלחתי לתפוס חלק מהשפע הזה. כלומר, יש לי טעימות פה ושם, אבל נתח רציני מהשפע עדיין אין לי. יש לי הרבה מחשבות על מה אני עושה ומנסה להבין מה אני צריך לעשות אחרת. את החופש בראש אני מרגיש. את החופש בכיס עדיין לא… בסוף זה יגיע. אני באמת מאמין בזה.

בצהריים תמיד אכלתי ג'אנק פוד – כן, כן… מה לעשות, זה זול, משביע ומהיר. טקו-בל או סאבוואיי. 3-5 דולר סגרתי ארוחה… בערב נכנסתי ל"מצב ואן" (עיין ערך), הכנתי ארוחת ערב, ראיתי "הישרדות" או "מסודרים", קראתי או עשיתי מדיטציה, ולישון…

בעיקרון אני מסתדר מאוד טוב לבד, אבל לפעמים מרגיש קצת בדידות. בכל אופן אני לא מכיר פה אף אחד, אומנם כן יוצא לי לדבר פה ושם עם אנשים (מתלהבים מזה שאני מישראל), אבל עדיין… אף פעם לא יצא לי להיות ככה לבד לגמרי במקום זר וזו חוויה מעניינת.

מחר אני נוסע למעיין חם נסתר בין ההרים!

לילה טוב
אור

אחרי לילה קפוא (להתכסות רק בסדין בגובה 2000 מטר זה לא להיט) התעוררתי כשהשמש הנעימה מתחילה ללטף בקרני שמש מחממות. הכנתי ארוחת בוקר (חביתה עם שאריות ספגטי, יאם) וסידרתי קצת את האוטו (שוב).
לאחר מכן פשוט ישבתי ובהיתי בסנאים. הם כל כך נפוצים פה ובכל זאת, הם יצורים מדהימים לדעתי ואני נהנה להסתכל עליהם בכל פעם מחדש…

הלכתי לטייל קצת באזור, קראתי ספר, ישבתי על שפת האגם, וכשהתחיל לטפטף קצת גשם התקפלתי מהקמפינג ונסעתי למשרד שלי – סטארבקס.
יש שיאמרו שסטארבקס זה תאגיד קפיטלסיטי שרומס בתי קפה קטנים וגורם לעסקים להסגר. ובכל זאת אני מודה – אני מתעלם מזה לחלוטין. ולמה? מהסיבה הפשוטה שהנוחות שסטארבקס נותן לי היא כל כך עצומה, שהיא מתעלה על כך (וחוץ מזה, אני לא בטוח שזה לגמרי נכון – מה עם מיליוני מקומות העבודה שסטארבקס מספק?).
בכל מקרה, הרומן שלי עם סטארבקס הוא די רציני (מאיה על תעלבי). אני נכנס לסטארבקס ופשוט מרגיש כל כך בנוח, יושב לי בכסא נוח, עם קפה ועוגיה, מוזיקה ברקע, אינטרנט אלחוטי ושקע חשמל. אני יכול לשבת שעות, לעבוד ולעשות מה שאני רוצה ואף אחד לא יסתכל עלי ולא יגיד לי כלום.

ונחזור לאתמול. מצאתי את הסטארבקס, כן יש אותם בכל מקום, גם בעיירה קטנה ליד האגם. ישבתי, שתיתי קפה, כתבתי את הבלוג ועבדתי מספר שעות.
העבודה כרגע קצת מדשדשת, נכנס מעט מאוד כסף. אני כרגע עובד על כמה פרוייקטים ומקווה מאוד שהם יביאו לי את החופש הכלכלי הנכסף. זה קשה, קצת מלחיץ, אבל אני מאוד מאמין בעצמי.

בשמונה בערך סיימתי לעבוד ועברתי למה שאני קורא מעכשיו "מצב ואן". "מצב ואן" אומר בעצם שאני נכנס לואן, סוגר את הוילונות, נועל את הדלתות ולא יוצא עד למחרת בבוקר (כן, אפילו לא בשביל להשתין…).
העניין הוא שאני פשוט חושש. אני לא יודע אם החשש מוצדק או לא, אבל אני כל הזמן חושש מזה שמישהו ידע שאני ישן באוטו ויגיד לי משהו או יזמין לי משטרה. יכול להיות מאוד שהחשש לא מוצדק. כלומר, מה אני כבר עושה? סך הכל חונה בחניה ציבורית, מה שאני עושה בתוך הרכב זה כבר לא משנה לאף אחד. אבל בכל זאת, אני סוגר את הוילונות טוב טוב ואני מעדיף שאף אחד לא יראה אותי.
אז עברתי ל"מצב ואן" ובפעם הראשונה, בישלתי לי ארוחת ערב בתוך הואן. פתחתי את השולחן המתקפל, הדלקתי את כירת הבישול (עם חלונות קצת פתוחים, אל תדאגו( ובישלתי אורז מלא עם רוטב עגבניות וירקות בצד. היה נחמד מאוד.
אחרי ארוחת הערב הדלקתי את המחשב, דיברתי עם מאיה ואפילו ראיתי פרק של "מסודרים"… וכל זה קורה במגרש חניה בתוך האוטו, בלי שלאף אחד מסביב יש מושג…