בצהריי היום נפרדנו מהחברים אשר אירחו אותנו בלאס וגאס, והתחלנו בנסיעה המטורפת. לפנינו בערך 4,000 קילומטר, עד לאורלנדו פלורידה בחוף המזרחי.
בדרך עצרנו בסכר ההובר (Hoover Dam) שהוא סכר ענק במדבר ותחנת חשמל מבוססת על מים. ראינו את המבנה העצום באמצע המדבר לעת שקיעה והמשכנו בנסיעה.

נסענו קצת בחושך עד שמצאנו מקום לעצור לשינה. יום למחרת נסענו לסדונה. סדונה היא עיירה במדבר המוקפת בסלעים והרים אדומים וזה אחד הדברים שמייחדים אותה. הדבר השני שמייחד אותה הוא "מערבולות אנרגיה" מיסטיות… יש הטוענים שבאזור מסויימים ליד העיירה, ישנן מערבולות אנרגיה אשר יכולות להעניק הרגשה טובה ואף לרפא מחלות. הגענו לעיירה בערב, הסתובבנו קצת, בישלנו ארוחת צהריים בפארק המקומי וסגרנו את היום…
למחרת קמנו בבוקר ויצאנו למסלול טיול אשר מוביל אל מערבולת אנרגייה. המסלול היה מדהים – טיפוס על הר בצבע אדום. טיפסנו למעלה טיפוס לא קל אך מהנה, הגענו לפסגה ובעצם למרכז של מערבולת אנרגיה. הרגשנו טוב, אבל נו, הרי ברור שנרגיש טוב! כרגע טיפסנו חתיחת טיפוס מאומץ ובסופו הגענו לנוף מדהים בפסגה! אנחנו לא האמנו שיש שם איזה מערבולת קסמים מיוחדת… לדעתי זה פשוט הכוח של הטבע, וזה נמצא בכל מקום.

אחרי הטיול המשכנו לנסוע. נסענו ונסענו… יצאנו מאריזונה והגענו לניו-מקסיקו. המדינה הכי נידחת שהיינו בה. פשוט מדבר ושום דבר מעניין. היו לנו נסיעות של שעות בכביש ישר במדבר. בדרך כלל אני אוהב לנהוג, אבל זה היה מתיש… זה כמו לנסוע בחלל, אתה נוסע ונוסע, שעות על גבי שעות וכלום כמעט לא משתנה – מדבר!
באחד הלילות שלנו בניו-מקסיקו, הגיע הלילה וכרגיל הלכנו לישון בואן. בחוץ היה 6 מעלות צלזיוס. לא כל כך קר. התקרבלנו בשמיכות והיה נעים. בבוקר קמנו קפואים מקור, הסתכלנו על הטמפרטורה והיינו המומים – 7 מעלות מתחת לאפס! כן, ישנו באוטו כשבחוץ קפור ושרדנו את זה! כל האוטו היה מכוסה שכבת קרח! אני נכנסתי למקדונלדס לשתות קפה ולעבוד קצת עד שהאוטו יפשיר. השעה הייתה 5 בבוקר והמקדונלדס היה מלא בזקנים שפטפטו באנגלית "יאנקית" במבטא כבד… מאיה המשיכה לישון בקפור… לאחר שעה קלה השמש זרחה, הקרח נמס והמשכנו בנסיעה.

התחנה הבאה שלנו בדרך הייתה רוזוול. רוזוול היא עיירה נידחת בניו-מקסיקו, אשר בשנת 1947 התרסק בה עב"ם עם חייזרים. או לפחות ככה אומרים. יש הוכחות יש עדויות, אבל הממשלה עדיין מכחישה. הגענו לרוזוול, אני ביקרתי במוזיאון העבמים (אני חנון! אני יודע…) ומאיה השתעממה.

עזבנו את רוזוול והמשכנו במדבריות… ביומיים שלאחר מכן חצינו את טקסס ועזבנו את המדבר, הגענו ללואיסיאנה ונסענו מעל ביצות ענקיות, עד שהגענו לניו-אורלינס!
ניו-אורלינס היא עיר של ג'אז ומוסיקה. הגענו בלילה וחנינו ברחוב. לבשנו בגדים ליציאה ויצאנו להסתובב ברחובות. האווירה בניו-אורלינס מיוחדת, מוסיקה נשמעת מכל עבר ואנשים ברחובות. נכנסו למועדון ג'אז, רקדנו לצלילי הופעה חיה, שתינו ונהנינו.
סגרנו את הלילה והלכנו לישון בואן, ברחוב במרכז ניו-אורלינס. לא צריך בית מלון!
למחרת הסתובבנו עוד קצת בשוק וברחובות ולקראת הצהריים המשכנו בנסיעה המטורפת.

נסענו ונסענו… עזבנו את לואיסיאנה ועברנו למיסיסיפי. יצאנו ממסיסיפי והגענו לפלורידה! עוד כמה שעות נסיעה וכבר לא יכולנו יותר! כל כך רצינו להגיע ולבסוף הגענו – בית מלון בדיסני-וורלד אורלנו!

נסענו 4,000 קילומטר והנסיעה הייתה קשה. כל יום להתעורר בתוך האוטו, לנסוע 8 שעות, לאכול בתוך האוטו, ללכת לישון באוטו ושוב, לקום בבוקר בתוך האוטו… אבל למרות הקושי זו הייתה חוויה מעניינת שאנו נזכור כל החיים.

ועכשיו אחרי הנסיעה הארוכה, אנחנו הולכים להתפנק לנו 4 ימים בבית מלון ובדיסני וורלד!

View Larger Map

נסענו בלילה, מחכים לשלג שיפסיק כי בקור כזה פחדנו לישון בואן…
נסענו בחושך עד שהגענו לעיירה קטנה, עצרנו, נכנסנו למצב ואן והלכנו לישון. קמנו בבוקר, היה חושך וירד שלג  זלעפות… התחלנו לנסוע ובמהרה זרחה השמש והפסיק השלג ולנו רגשות מעורבים לגבי כך, שמחה ועצב. אנחנו אוהבים שלג!

לאחר כמה שעות נסיעה הגענו ל"סולט לייק סיטי". סולט לייק סיטי (Salt Lake City) היא העיר הגדולה במדינת יוטה. היא שוכנת ליד… ניחשתם נכון – אגם מלוח. השני במליחותו בעולם. אחרי ים המלח שלנו כמובן. אבל בניגוד לים המלח שלנו, אגם המלח שלהם הוא לא אטרקציה תיירותית. הגענו לעיר וחיפשנו חוף, אבל עד מהרה גילינו – אין חופים תיירותיים והתושבים חושבים שאגם המלח שלהם די מסריח… אז עלינו לגבעה מקומית ועשינו לנו ארוחה מול הנוף היפה. אחרי זה הלכנו לישון.

קמנו בבוקר והלכנו לטייל בסולט לייק סיטי.  העיר היא ה"מכה" של המורמונים, זרם ייחודי בנצרות. אנחנו מצאנו את זה לא מעניין במיוחד, ואת העיר כולה… שקטה ודי משעממת, אבל בכל זאת היה לה יופי מסויים.

למחרת – נסענו למעיין חם באזור! נסענו דרומה על הכביש, סטינו לכביש צדדי ושם לצד הכביש מצאנו מעיין חם מדהים. במעיין היו זוג צעיר והילד הקטן שלהם. התחברנו איתם במהרה ונכנסו לשיחה קולחת על התרבות האמריקאית, עבודה, בריאות, חינוך וגידול ילדים… הם לא היו אמריקאים טיפוסים ומצאנו בינינו הרבה במשותף. לאחר שהזוג הנחמד הלכו לעומת זאת… הגיעו חבורה של צעירים אמריקאים, עם קופסה ענקית של בירה וסבון. הם נכנסו למעיין, שתו בירה והתרחצו. אנחנו, שישבנו בבריכה התחתונה והם בבריכה העליונה, קיבלנו את כל הסבון והג'יפה ויצאנו במהרה…

לאחר הטבילה הנהדרת במעיין על צד הדרך, המשכנו לנו בנסיעה ופתאום, נדלקה הנורית שאומרת "חסר נוזל קרור". אבל רק אתמול בבוקר מלאנו את הנוזל! לקחנו את האוטו היקר שלנו שוב למוסך, סדק ברדיאטור, ביי ביי 300 דולר, שלום עיירה נטושה, מה עושים כאן שלוש שעות? חיכינו בפאסט-פוד מקסיקני מקומי עד שהמוסכניק יתקן. אנחנו מעייפים את הואן הנחמד שלנו… אבל בכל זאת, כבר יותר מ-1000 דולר הוצאנו על תיקונים וזה היה קצת מתסכל. בנוסף אני לא מרוויח מספיק כמו שציפיתי מהעבודה במהלך הטיול וזה המון כסף. ניסינו לקחת את זה בקלות, אכלנו סלט טאקו, קיבלנו בחזרה את האוטו והמשכנו לנסוע לעבר מדבריות יוטה. בדרך עצרנו במוטל דרכים זול ולמרות שהוא היה מסריח במקצת, שמחנו מאוד שמצאנו מקום זול. הלכנו לישון, מחכים ליום המחר בו נגיע למקומות מיוחדים במדבר…

View Larger Map

עברנו את גבול ארה"ב והתחלנו בנסיעה ארוכה לעבר שמורת ילווסטון. 1,500 ק"מ לפנינו (3 פעמים ממטולה עד אילת) ובליבנו התרגשות ושמחה על ההרפתקאות שבדרך.

ההרפתקאה הראשונה הייתה נסיעה בגשם וערפל דרך רכס הרי הקסקייד עד לעיירה הציורית ווינטרופ (Winthrop). קמנו בבוקר בעיירה היפה ואכלנו ארוחת בוקר במסעדה מקומית, השף הצעיר (בן 23) ישב איתנו לשיחה והיה נעים ומעניין. מכיוון שביום הקודם לא ממש הצלחנו לראות את הפסגות המושלגות, נסענו כ-40 ק"מ חזרה לרכס ההרים. והנסיעה חזרה בהחלט הייתה שווה את זה… לראשונה נפגשנו עם השלג ונהנו מכל רגע לטייל בלבן הטהור ולשחק בשלג.

המשכנו את הנסיעה דרך מדינת וושינגטון עד למדינה היפה מונטנה. נסענו ונסענו… וביום השלישי של הנסיעה הגענו למונטנה, דוהרים במרחבים הפתוחים, כאשר ההרים המושלגים נישאים מכל עבר.

נסיעה מדהימה… ולמרות הקילומטרים הרבים והשעות הרבות בנהיגה, נהננו מכל רגע. בסוף היום השלישי הגענו לעיירה הקטנה רד לודג' (Red Lodge) שם העברנו את הלילה, מחכים ליום המחרת בו נכנס לראשונה לשמורת ילווסטון.

View Larger Map

לוס אנג'לס נשארת הרחק מאחורינו ואנחנו דוהרים בשמחה בכביש המהיר ומתחברים לכביש 1 האגדי, הכביש המחבר בין לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו ומתפתל צמוד לקו החוף.
היום הראשון של המסע עבר בעיקר בנהיגה, השמש החלה לשקוע בים ורומנטים שכמונו חתכנו במהרה לכיוון עיירת החוף הראשונה על מנת לצפות בשקיעה. נסענו לעיירה ומצאנו את עצמנו על רציף דייגים קסום, בלי שקיעה אבל עם ערפל מסתורי, אווירה קסומה והרבה כלבי-ים (או אריות-ים, לעולם לא אדע את ההבדל).
כבר היה חושך, אז נכנסנו ל"מצב ואן", אכלנו את הפסטה הטעימה מהצהריים והלכנו לישון.
התעוררנו בבוקר עם נוף שורה ראשונה לים. מתמתחים קלות, יצאנו מהאוטו להליכה על המזח. טיילנו על המזח והרגשתי כמו תפאורה בסרט – ערפל קסום מחסה את מזח העץ הישן, עשרות כלבי-ים מצטופפים על הדרגשים ו"נובחים" במקהלה, דייגים מביאים סחורה טריה מן הים עם בוקר ושחפים ושלדגים חגים מעל, מחכים בקוצר רוח לאיזה נתח מן הדגה.
גם אנחנו היינו מוכנים לאיזו ארוחה. חזרנו לאוטו, הוצאנו מצרכים, כריים וכלים והתיישבנו על ספסל מול הים לארוחת הבוקר. בייצים, לחם, ירקות ויצאנו שוב לדרך.

מול המזח

San Louis Obispo

כלב-ים, או אריה-ים?

נסענו בכביש 1, הכביש מתפתל, לא אכפת לו עם זה הר, עמק או מישור, הוא נשאר צמוד לחוף. הדרך הייתה מדהימה, עוברת בשדות, הרים ויערות. לצערנו הייתה הדרך כולה בערפל, כך שאת הנוף לים אשר היה אמור להראות משמאלנו תמיד, החליף מסך אפור סמיך. מדי פעם זכינו להצצה חטופה לאיזה מפרץ קטן.

לאחר הנסיעה המיוחדת הגענו לעיר בשם מונטריי. הגענו בלילה, מצאנו מרכז מסחרי, אכלנו פיצה, נכנסו ל"מצב ואן" ולישון.

בבוקר למחרת התעוררנו ולאחר אורחת בוקר קלה, נכנסתי לשבת בסטארבקס בשביל לעבוד. עבדתי כמה שעות, אך לא הספקתי הרבה – רק הבנתי כמה עבודה יש לי וכמה מעט זמן לעבוד. עם זה עדיין לא הצלחתי להסתדר כמו שצריך. לשלב את העבודה בטיול בצורה חכמה. אני כרגע עובד על כמה פרוייקטים גדולים, לכל פרוייקט אני צריך הרבה זמן עבודה. אבל אני לא יכול כל יום לעבוד חצי יום, אנחנו רוצים גם לטייל. מה עושים? אני חייב לקום בבוקר יותר מוקדם ולנצל את השעות בצורה כמה שיותר יעילה. אין מה לעשות, עבודה שווה כסף וכסף שווה טיול…
בשביל לטייל בארה"ב צריך כסף ורצוי גם הרבה. כרגע אנחנו מטיילים עם תקציב של בערך 30$ ליום. כולל דלק, כולל אוכל, כולל הכל. איך עושים את זה? ארה"ב ב-30$ ליום לזוג?
המשימה לא קלה, אבל אפשרית. ישנים בואן ומבשלים לעצמנו רוב הזמן. מדי פעם מסעדה, הרי גם זה חלק מהכיף, חלק גדול אפילו. ומעבר לזה, חשוב לנו להראות שזה אפשרי! כולם יכולים! לא חייבים להיות עשירים בשביל לטייל בארה"ב כמה חודשים. גם עם תקציב קטן אפשר, רק צריך לדעת להתגמש ולא להיות מפונקים. וזה כיף, וזה מדהים וזה שווה את זה. הרפתקאה…

מבשלים בואן...

חופי קליפורניה ידועים בחיי ים עשירים ומגוונים, ומונטריי היא כולה מסביב לזה. מפרצים וחופים מדהימים מלאים ציפורים, כלבי-ים וחיות אחרות, אטרקציות ימיות, רחובות תירותיים מיוחדים ומסעדות פירות ים לרוב.
לאחר שעבדתי כמה שעות, נסענו לאורך החוף במונטריי. מדהים – מפרצים וסלעים, מים שקטים, מלא ציפורים מיוחדות, כלבי-ים, סנאים ואפילו איילים מטיילים להם ממול לחוף.

Monterey

ארוחה ועבודה מול הים

:)

בילינו יומיים במונטריי, נהנים מהים ומפירותיו…
והמשכנו לסאן פרנסיסקו!

View Our USA Road-Trip in a larger map

אחרי לילה קפוא (להתכסות רק בסדין בגובה 2000 מטר זה לא להיט) התעוררתי כשהשמש הנעימה מתחילה ללטף בקרני שמש מחממות. הכנתי ארוחת בוקר (חביתה עם שאריות ספגטי, יאם) וסידרתי קצת את האוטו (שוב).
לאחר מכן פשוט ישבתי ובהיתי בסנאים. הם כל כך נפוצים פה ובכל זאת, הם יצורים מדהימים לדעתי ואני נהנה להסתכל עליהם בכל פעם מחדש…

הזמנתי חבר לארוחת בוקר

האגם

הלכתי לטייל קצת באזור, קראתי ספר, ישבתי על שפת האגם, וכשהתחיל לטפטף קצת גשם התקפלתי מהקמפינג ונסעתי למשרד שלי – סטארבקס.
יש שיאמרו שסטארבקס זה תאגיד קפיטלסיטי שרומס בתי קפה קטנים וגורם לעסקים להסגר. ובכל זאת אני מודה – אני מתעלם מזה לחלוטין. ולמה? מהסיבה הפשוטה שהנוחות שסטארבקס נותן לי היא כל כך עצומה, שהיא מתעלה על כך (וחוץ מזה, אני לא בטוח שזה לגמרי נכון – מה עם מיליוני מקומות העבודה שסטארבקס מספק?).
בכל מקרה, הרומן שלי עם סטארבקס הוא די רציני (מאיה על תעלבי). אני נכנס לסטארבקס ופשוט מרגיש כל כך בנוח, יושב לי בכסא נוח, עם קפה ועוגיה, מוזיקה ברקע, אינטרנט אלחוטי ושקע חשמל. אני יכול לשבת שעות, לעבוד ולעשות מה שאני רוצה ואף אחד לא יסתכל עלי ולא יגיד לי כלום.

ונחזור לאתמול. מצאתי את הסטארבקס, כן יש אותם בכל מקום, גם בעיירה קטנה ליד האגם. ישבתי, שתיתי קפה, כתבתי את הבלוג ועבדתי מספר שעות.
העבודה כרגע קצת מדשדשת, נכנס מעט מאוד כסף. אני כרגע עובד על כמה פרוייקטים ומקווה מאוד שהם יביאו לי את החופש הכלכלי הנכסף. זה קשה, קצת מלחיץ, אבל אני מאוד מאמין בעצמי.

בשמונה בערך סיימתי לעבוד ועברתי למה שאני קורא מעכשיו "מצב ואן". "מצב ואן" אומר בעצם שאני נכנס לואן, סוגר את הוילונות, נועל את הדלתות ולא יוצא עד למחרת בבוקר (כן, אפילו לא בשביל להשתין…).
העניין הוא שאני פשוט חושש. אני לא יודע אם החשש מוצדק או לא, אבל אני כל הזמן חושש מזה שמישהו ידע שאני ישן באוטו ויגיד לי משהו או יזמין לי משטרה. יכול להיות מאוד שהחשש לא מוצדק. כלומר, מה אני כבר עושה? סך הכל חונה בחניה ציבורית, מה שאני עושה בתוך הרכב זה כבר לא משנה לאף אחד. אבל בכל זאת, אני סוגר את הוילונות טוב טוב ואני מעדיף שאף אחד לא יראה אותי.
אז עברתי ל"מצב ואן" ובפעם הראשונה, בישלתי לי ארוחת ערב בתוך הואן. פתחתי את השולחן המתקפל, הדלקתי את כירת הבישול (עם חלונות קצת פתוחים, אל תדאגו( ובישלתי אורז מלא עם רוטב עגבניות וירקות בצד. היה נחמד מאוד.
אחרי ארוחת הערב הדלקתי את המחשב, דיברתי עם מאיה ואפילו ראיתי פרק של "מסודרים"… וכל זה קורה במגרש חניה בתוך האוטו, בלי שלאף אחד מסביב יש מושג…

ואן שלנו מה נחמד הוא

לנו טוב בו עד מאוד

בוא נשיר ונשתעשע

נשחק ונעבוד.

עם השחר עם השמש

חיש נלך נרוץ לואן

לקבל את פני כולנו

הוא מוכן ומזומן.

קמתי בבוקר, קצת מעוך אבל עם הרגשה טובה שלי יום חדש. נכנסתי ל-Target וקניתי את המיטה. באותו הרגע גם עלה לי רעיון – אם "וילונות לרכב" אני לא מוצא, למה שאני לא אקנה "וילונות לבית" ואתקין אותם באוטו? הרי זה הבית שלי עכשיו… וכך עשיתי.

העמסתי הכל על האוטו והמשכתי בנסיעה ל-Big Bear – אגם בהרים, בגובה של 2000 מטר, שעתיים צפון-מזרח ללוס אנג'לס.

View Larger Map

לאחר כשעה נסיעה, נפרדתי בתודה מה-Highway, ואמרתי שלום לכביש הצר שמתפתל במעלה ההר. כבר התחלתי להרגיש הרגשה טובה. הכבישים, הבניינים, הכל מתחיל להתחלף לסלעים ולעצים.

המשכתי לנסוע, מרגיש את השלווה מתחילה לזרום בגופי ולאחר עוד נסיעה קצרה, עצרתי את האוטו בצד הדרך – תצפית לאגם. יצאתי החוצה, שאפתי אוויר קריר ורענן לראותיי, הסתכלתי על הנוף וחייכתי…

Big Bear Lake תצפית

אמרתי לעצמי – היום אני הולך לאתר קמפינג. אתרי קמפינג בארה"ב בדרך כלל מאוד יקרים, אבל יום אחד בשביל להרגע ולהתארגן זה רעיון מצויין. הגעתי לאתר קמפינג, שילמתי $28 ונכנסתי ל"שטח" שנקבע לי בו חניתי את האוטו. דבר ראשון הלכתי לטייל. הלכתי בין העצים, כשמכל עבר מקפצים להאם סנאים וציפורים מיוחדות עפות. טיילתי מהחורש לאגם, ישבתי לי וקראתי ספר. איזה כיף… לאחר שעה קלה חזרתי לקמפינג ואכלתי ארוחת ערב.

ואז הגיע זמן עיצוב הואן – Pimp My Ride!. פתחתי את המיטה-ספה והרכבתי אותה. עם הרבה אילתורים ויצירתיות, הצלחתי להרכיב גם את כל הוילונות, סידרתי קצת ווואלה – ואן כמו שרציתי! איזה כיף כשדברים מסתדרים…

בעשר בלילה הייתה לי פגישה, שיחת ועידה בסקייפ עם שני שותפים, אחד מניו-יורק ואחד מישראל. וכך מצאתי את עצמי יושב על ספה בתוך ואן, ליד אגם בארה"ב, מנהל שיחה עסקית דרך אינטרנט סלולרי עם שני חברים ממקומות שונים בעולם…

סיימתי את השיחה עם השותפים ודיברתי עם מאיה. אם במקרה אתם שואלים את עצמכם למה היא לא איתי הרי הטיול אמור להיות משותף, אז ככה – היא מסיימת את הלימודים בארץ ותצטרף אלי באמצע ספטמבר. לא קל, אני מתגעגע אליה, אבל החוויה הזו של יותר מחודש לטייל לבד, היא חוויה מיוחדת שאני מאוד שמח לעבור…

הפכתי את הספה למיטה והלכתי לישון.

לילה טוב!

סוף סוף אני עוזב את העיר ויוצא אל הטבע!

היעד – Big Bear Lake, אזור יפהייפה שעתיים נסיעה מלוס אנג'לס.

התכנון – לקנות מזרון, וילונות לאוטו, כיריים לבישול, כלי בישול ולהגיע בערב לאגם.

המציאות הייתה קצת שונה… הבוקר התחיל מוקדם, ונסעתי לחפש מזרון בחנויות יד שניה. מצאתי כלי בישול, מצאתי שולחן מתקפל קטן, אבל מזרון לא מצאתי. על הדרך הספקתי לשרוט את האוטו, לקבל דוח (חניתי ברחוב בדיוק ביום ובשעה שמנקים את הרחוב ולא ראיתי את השלט) ולנסוע הלוך ושוב בחיפוש אחר החנות. שאלתי את עצמי – מה באנרגייה שלי היום גורם לדברים להתנהל בצורה הזו? למה הכל מגושם ולא מצליח היום?

בצהריים נפגשתי עם אוסטין לסושי, ולאחר מכן המשכתי בדרכי בתקווה שבדרך אמצא מזרון ווילונות (הרי בלי זה קצת קשה לישון בואן). הנקודה הבאה הייתה Best Buy, חנות אלקטרוניקה ענקית. לפני כמה ימים קניתי אינטרנט סלולרי, מה שיאפשר לי ממש לעבוד מכל מקום. אבל זה לא עבד. אז נסעתי לשם כדי שיתקנו. איכשהו פספסתי את המחלף ועשיתי עיקוף של שעה בתוך לוס אנג'לס…

הגעתי ל-Best Buy ואת האינטרנט תיקנתי. יצאתי לכיוון Big Bear רק בשבע בערב…

בדרך חיפשתי חנות בה אוכל לקנות וילונות לואן אך לא מצאתי. התקווה האחרונה שלי הייתה Target, חנות ענקית שיש בה הכל. עצרתי ב-Target, ומצאתי את זה – מיטה, שהופכת לספה, בדיוק בגודל של הואן, ב-$99 בלבד! ביקשתי לקנות את המיטה, אך התשובה שקיבלתי הייתה:

"I am sorry sir, but our storage room is closed right now. Please come again at morning".

מה מורנינג?! אני צריך עכשיו מיטה לישון עליה! לא היה על מה לדבר… עוברים לתוכנית ב': נכנסתי לאופיס דיפו, קניתי בריסטולים, קניתי קצת מצרכים לסנדוויץ. נכנסתי לאוטו, אכלתי סנדוויץ, כיסיתי את כל החלונות בבירסטולים, זרקתי שתי כריות על הרצפה והלכתי לישון…

זה היה רגע בו הרגשתי תחושה מאוד אמביוולנטית. מצד אחד שאלתי את עצמי: "איזה משוגע אני, למה אני עושה את הדברים המטורפים האלה, למה אני לא יכול פשוט לגור בדירה רגילה, לעבוד בעבודה רגילה ולצאת לחופשות רגילות פעם-פעמיים בשנה? מה עברתי בחיים שגרם לי להתנהג בכזו צורה שונה?" אבל התשובה, מצד שני, הגיע די מהר: "כי אני שונה! אני לא רוצה חיים רגילים ושגרתיים, אני רוצה לטייל, לראות, לחוות לעשות!"

והרגעים ההזויים האלה והלא נוחים לפעמים – הם חוויה בפני עצמם, אותם אני אזכור ואותם אספר לאחרים!

היו לי הרבה חששות בעניין הרכב. האם אני אמצא ואן בתקציב שלי? איך אני אדע שהוא תקין? איך אני אדע שלא עובדים עלי? איך רושמים רכב במשרד הרישוי בארה"ב? איך עושים ביטוח? ובכלל – האם מותר לתיירים לקנות רכב בארה"ב?

אני לא יודע אם זה היה מזל או אינטואיציה, אבל הכל הלך ממש טוב. חיפשתי רכב ב-eBay, מצאתי רכב שנראה טוב במחיר שבאותו רגע עמד על $2,000, הקשרתי למקום ולמחרת נסעתי לשם עם חברי הטוב מלוס אנג'לס, אוסטין.

ראיתי את הרכב, לקחתי אותו לסיבוב נסיון והכל היה נראה תקין. קניתי את הרכב במקום. המחיר כבר על, ויצא בסך הכל כולל מיסים ועמלות – $3,100. לא רע בשביל פונטיאק מונטנה שנת 2000. והחלק הטוב ביותר בקנייה הזו – בגלל שקניתי את הרכב מחברה ולא ממישהו פרטי, שילמתי להם באשראי במקום והם עשו את הרישום במשרד הרישוי בשבילי! בלי בנקים, בלי משרדים ובלי בלגנים.

נכנסתי לאוטו ונסעתי משם שמח וטוב לב…

ומה עם ביטוח? גם זה לא היה מסובך מדי. עשיתי כמה טלפונים לחברות ביטוח שמצאתי באינטרנט והפנו אותי לסוכנות ביטוח מקומית. נגשתי לשם, אחרי כמה טפסים, 500 דולר ושעתיים טובות, יצאתי משם עם ביטוח לחצי שנה.

אז לכל אלו מכם שרוצים לקנות רכב בארה"ב אבל חוששים, קחו שלושה טיפים חשובים:

1. זה לגמרי אפשרי!
2. לכל רכב בארה"ב יש מה שנקרא VIN. זה מספר סידורי של הרכב. תרשמו לאתר Carfax, ולאחר שנרשמתם תריצו חיפוש ל-VIN של הרכב אותו אתם רוצים לקנות. זה ייתן לכם דוח על כל ההיסטוריה של הרכב: בעלים קודמים, תאונות, אם יש על הרכב עיקול ועוד.
3. עדיף לקנות מחברה (מגרש מכוניות משומשות) ולא מאדם פרטי. לפחות במקרה שלי, זה היה הרבה יותר קל ואמין.

אני והואן

יש לי רכב בארצות הברית!