מטיילים חופשי

אחרי לילה קפוא (להתכסות רק בסדין בגובה 2000 מטר זה לא להיט) התעוררתי כשהשמש הנעימה מתחילה ללטף בקרני שמש מחממות. הכנתי ארוחת בוקר (חביתה עם שאריות ספגטי, יאם) וסידרתי קצת את האוטו (שוב).
לאחר מכן פשוט ישבתי ובהיתי בסנאים. הם כל כך נפוצים פה ובכל זאת, הם יצורים מדהימים לדעתי ואני נהנה להסתכל עליהם בכל פעם מחדש…

הזמנתי חבר לארוחת בוקר

האגם

הלכתי לטייל קצת באזור, קראתי ספר, ישבתי על שפת האגם, וכשהתחיל לטפטף קצת גשם התקפלתי מהקמפינג ונסעתי למשרד שלי – סטארבקס.
יש שיאמרו שסטארבקס זה תאגיד קפיטלסיטי שרומס בתי קפה קטנים וגורם לעסקים להסגר. ובכל זאת אני מודה – אני מתעלם מזה לחלוטין. ולמה? מהסיבה הפשוטה שהנוחות שסטארבקס נותן לי היא כל כך עצומה, שהיא מתעלה על כך (וחוץ מזה, אני לא בטוח שזה לגמרי נכון – מה עם מיליוני מקומות העבודה שסטארבקס מספק?).
בכל מקרה, הרומן שלי עם סטארבקס הוא די רציני (מאיה על תעלבי). אני נכנס לסטארבקס ופשוט מרגיש כל כך בנוח, יושב לי בכסא נוח, עם קפה ועוגיה, מוזיקה ברקע, אינטרנט אלחוטי ושקע חשמל. אני יכול לשבת שעות, לעבוד ולעשות מה שאני רוצה ואף אחד לא יסתכל עלי ולא יגיד לי כלום.

ונחזור לאתמול. מצאתי את הסטארבקס, כן יש אותם בכל מקום, גם בעיירה קטנה ליד האגם. ישבתי, שתיתי קפה, כתבתי את הבלוג ועבדתי מספר שעות.
העבודה כרגע קצת מדשדשת, נכנס מעט מאוד כסף. אני כרגע עובד על כמה פרוייקטים ומקווה מאוד שהם יביאו לי את החופש הכלכלי הנכסף. זה קשה, קצת מלחיץ, אבל אני מאוד מאמין בעצמי.

בשמונה בערך סיימתי לעבוד ועברתי למה שאני קורא מעכשיו "מצב ואן". "מצב ואן" אומר בעצם שאני נכנס לואן, סוגר את הוילונות, נועל את הדלתות ולא יוצא עד למחרת בבוקר (כן, אפילו לא בשביל להשתין…).
העניין הוא שאני פשוט חושש. אני לא יודע אם החשש מוצדק או לא, אבל אני כל הזמן חושש מזה שמישהו ידע שאני ישן באוטו ויגיד לי משהו או יזמין לי משטרה. יכול להיות מאוד שהחשש לא מוצדק. כלומר, מה אני כבר עושה? סך הכל חונה בחניה ציבורית, מה שאני עושה בתוך הרכב זה כבר לא משנה לאף אחד. אבל בכל זאת, אני סוגר את הוילונות טוב טוב ואני מעדיף שאף אחד לא יראה אותי.
אז עברתי ל"מצב ואן" ובפעם הראשונה, בישלתי לי ארוחת ערב בתוך הואן. פתחתי את השולחן המתקפל, הדלקתי את כירת הבישול (עם חלונות קצת פתוחים, אל תדאגו( ובישלתי אורז מלא עם רוטב עגבניות וירקות בצד. היה נחמד מאוד.
אחרי ארוחת הערב הדלקתי את המחשב, דיברתי עם מאיה ואפילו ראיתי פרק של "מסודרים"… וכל זה קורה במגרש חניה בתוך האוטו, בלי שלאף אחד מסביב יש מושג…

קמתי בבוקר, קצת מעוך אבל עם הרגשה טובה שלי יום חדש. נכנסתי ל-Target וקניתי את המיטה. באותו הרגע גם עלה לי רעיון – אם "וילונות לרכב" אני לא מוצא, למה שאני לא אקנה "וילונות לבית" ואתקין אותם באוטו? הרי זה הבית שלי עכשיו… וכך עשיתי.

העמסתי הכל על האוטו והמשכתי בנסיעה ל-Big Bear – אגם בהרים, בגובה של 2000 מטר, שעתיים צפון-מזרח ללוס אנג'לס.

View Larger Map

לאחר כשעה נסיעה, נפרדתי בתודה מה-Highway, ואמרתי שלום לכביש הצר שמתפתל במעלה ההר. כבר התחלתי להרגיש הרגשה טובה. הכבישים, הבניינים, הכל מתחיל להתחלף לסלעים ולעצים.

המשכתי לנסוע, מרגיש את השלווה מתחילה לזרום בגופי ולאחר עוד נסיעה קצרה, עצרתי את האוטו בצד הדרך – תצפית לאגם. יצאתי החוצה, שאפתי אוויר קריר ורענן לראותיי, הסתכלתי על הנוף וחייכתי…

Big Bear Lake תצפית

אמרתי לעצמי – היום אני הולך לאתר קמפינג. אתרי קמפינג בארה"ב בדרך כלל מאוד יקרים, אבל יום אחד בשביל להרגע ולהתארגן זה רעיון מצויין. הגעתי לאתר קמפינג, שילמתי $28 ונכנסתי ל"שטח" שנקבע לי בו חניתי את האוטו. דבר ראשון הלכתי לטייל. הלכתי בין העצים, כשמכל עבר מקפצים להאם סנאים וציפורים מיוחדות עפות. טיילתי מהחורש לאגם, ישבתי לי וקראתי ספר. איזה כיף… לאחר שעה קלה חזרתי לקמפינג ואכלתי ארוחת ערב.

ואז הגיע זמן עיצוב הואן – Pimp My Ride!. פתחתי את המיטה-ספה והרכבתי אותה. עם הרבה אילתורים ויצירתיות, הצלחתי להרכיב גם את כל הוילונות, סידרתי קצת ווואלה – ואן כמו שרציתי! איזה כיף כשדברים מסתדרים…

בעשר בלילה הייתה לי פגישה, שיחת ועידה בסקייפ עם שני שותפים, אחד מניו-יורק ואחד מישראל. וכך מצאתי את עצמי יושב על ספה בתוך ואן, ליד אגם בארה"ב, מנהל שיחה עסקית דרך אינטרנט סלולרי עם שני חברים ממקומות שונים בעולם…

סיימתי את השיחה עם השותפים ודיברתי עם מאיה. אם במקרה אתם שואלים את עצמכם למה היא לא איתי הרי הטיול אמור להיות משותף, אז ככה – היא מסיימת את הלימודים בארץ ותצטרף אלי באמצע ספטמבר. לא קל, אני מתגעגע אליה, אבל החוויה הזו של יותר מחודש לטייל לבד, היא חוויה מיוחדת שאני מאוד שמח לעבור…

הפכתי את הספה למיטה והלכתי לישון.

לילה טוב!