מטיילים חופשי

אחרי לילה קפוא (להתכסות רק בסדין בגובה 2000 מטר זה לא להיט) התעוררתי כשהשמש הנעימה מתחילה ללטף בקרני שמש מחממות. הכנתי ארוחת בוקר (חביתה עם שאריות ספגטי, יאם) וסידרתי קצת את האוטו (שוב).
לאחר מכן פשוט ישבתי ובהיתי בסנאים. הם כל כך נפוצים פה ובכל זאת, הם יצורים מדהימים לדעתי ואני נהנה להסתכל עליהם בכל פעם מחדש…

הזמנתי חבר לארוחת בוקר

האגם

הלכתי לטייל קצת באזור, קראתי ספר, ישבתי על שפת האגם, וכשהתחיל לטפטף קצת גשם התקפלתי מהקמפינג ונסעתי למשרד שלי – סטארבקס.
יש שיאמרו שסטארבקס זה תאגיד קפיטלסיטי שרומס בתי קפה קטנים וגורם לעסקים להסגר. ובכל זאת אני מודה – אני מתעלם מזה לחלוטין. ולמה? מהסיבה הפשוטה שהנוחות שסטארבקס נותן לי היא כל כך עצומה, שהיא מתעלה על כך (וחוץ מזה, אני לא בטוח שזה לגמרי נכון – מה עם מיליוני מקומות העבודה שסטארבקס מספק?).
בכל מקרה, הרומן שלי עם סטארבקס הוא די רציני (מאיה על תעלבי). אני נכנס לסטארבקס ופשוט מרגיש כל כך בנוח, יושב לי בכסא נוח, עם קפה ועוגיה, מוזיקה ברקע, אינטרנט אלחוטי ושקע חשמל. אני יכול לשבת שעות, לעבוד ולעשות מה שאני רוצה ואף אחד לא יסתכל עלי ולא יגיד לי כלום.

ונחזור לאתמול. מצאתי את הסטארבקס, כן יש אותם בכל מקום, גם בעיירה קטנה ליד האגם. ישבתי, שתיתי קפה, כתבתי את הבלוג ועבדתי מספר שעות.
העבודה כרגע קצת מדשדשת, נכנס מעט מאוד כסף. אני כרגע עובד על כמה פרוייקטים ומקווה מאוד שהם יביאו לי את החופש הכלכלי הנכסף. זה קשה, קצת מלחיץ, אבל אני מאוד מאמין בעצמי.

בשמונה בערך סיימתי לעבוד ועברתי למה שאני קורא מעכשיו "מצב ואן". "מצב ואן" אומר בעצם שאני נכנס לואן, סוגר את הוילונות, נועל את הדלתות ולא יוצא עד למחרת בבוקר (כן, אפילו לא בשביל להשתין…).
העניין הוא שאני פשוט חושש. אני לא יודע אם החשש מוצדק או לא, אבל אני כל הזמן חושש מזה שמישהו ידע שאני ישן באוטו ויגיד לי משהו או יזמין לי משטרה. יכול להיות מאוד שהחשש לא מוצדק. כלומר, מה אני כבר עושה? סך הכל חונה בחניה ציבורית, מה שאני עושה בתוך הרכב זה כבר לא משנה לאף אחד. אבל בכל זאת, אני סוגר את הוילונות טוב טוב ואני מעדיף שאף אחד לא יראה אותי.
אז עברתי ל"מצב ואן" ובפעם הראשונה, בישלתי לי ארוחת ערב בתוך הואן. פתחתי את השולחן המתקפל, הדלקתי את כירת הבישול (עם חלונות קצת פתוחים, אל תדאגו( ובישלתי אורז מלא עם רוטב עגבניות וירקות בצד. היה נחמד מאוד.
אחרי ארוחת הערב הדלקתי את המחשב, דיברתי עם מאיה ואפילו ראיתי פרק של "מסודרים"… וכל זה קורה במגרש חניה בתוך האוטו, בלי שלאף אחד מסביב יש מושג…

ואן שלנו מה נחמד הוא

לנו טוב בו עד מאוד

בוא נשיר ונשתעשע

נשחק ונעבוד.

עם השחר עם השמש

חיש נלך נרוץ לואן

לקבל את פני כולנו

הוא מוכן ומזומן.

קמתי בבוקר, קצת מעוך אבל עם הרגשה טובה שלי יום חדש. נכנסתי ל-Target וקניתי את המיטה. באותו הרגע גם עלה לי רעיון – אם "וילונות לרכב" אני לא מוצא, למה שאני לא אקנה "וילונות לבית" ואתקין אותם באוטו? הרי זה הבית שלי עכשיו… וכך עשיתי.

העמסתי הכל על האוטו והמשכתי בנסיעה ל-Big Bear – אגם בהרים, בגובה של 2000 מטר, שעתיים צפון-מזרח ללוס אנג'לס.

View Larger Map

לאחר כשעה נסיעה, נפרדתי בתודה מה-Highway, ואמרתי שלום לכביש הצר שמתפתל במעלה ההר. כבר התחלתי להרגיש הרגשה טובה. הכבישים, הבניינים, הכל מתחיל להתחלף לסלעים ולעצים.

המשכתי לנסוע, מרגיש את השלווה מתחילה לזרום בגופי ולאחר עוד נסיעה קצרה, עצרתי את האוטו בצד הדרך – תצפית לאגם. יצאתי החוצה, שאפתי אוויר קריר ורענן לראותיי, הסתכלתי על הנוף וחייכתי…

Big Bear Lake תצפית

אמרתי לעצמי – היום אני הולך לאתר קמפינג. אתרי קמפינג בארה"ב בדרך כלל מאוד יקרים, אבל יום אחד בשביל להרגע ולהתארגן זה רעיון מצויין. הגעתי לאתר קמפינג, שילמתי $28 ונכנסתי ל"שטח" שנקבע לי בו חניתי את האוטו. דבר ראשון הלכתי לטייל. הלכתי בין העצים, כשמכל עבר מקפצים להאם סנאים וציפורים מיוחדות עפות. טיילתי מהחורש לאגם, ישבתי לי וקראתי ספר. איזה כיף… לאחר שעה קלה חזרתי לקמפינג ואכלתי ארוחת ערב.

ואז הגיע זמן עיצוב הואן – Pimp My Ride!. פתחתי את המיטה-ספה והרכבתי אותה. עם הרבה אילתורים ויצירתיות, הצלחתי להרכיב גם את כל הוילונות, סידרתי קצת ווואלה – ואן כמו שרציתי! איזה כיף כשדברים מסתדרים…

בעשר בלילה הייתה לי פגישה, שיחת ועידה בסקייפ עם שני שותפים, אחד מניו-יורק ואחד מישראל. וכך מצאתי את עצמי יושב על ספה בתוך ואן, ליד אגם בארה"ב, מנהל שיחה עסקית דרך אינטרנט סלולרי עם שני חברים ממקומות שונים בעולם…

סיימתי את השיחה עם השותפים ודיברתי עם מאיה. אם במקרה אתם שואלים את עצמכם למה היא לא איתי הרי הטיול אמור להיות משותף, אז ככה – היא מסיימת את הלימודים בארץ ותצטרף אלי באמצע ספטמבר. לא קל, אני מתגעגע אליה, אבל החוויה הזו של יותר מחודש לטייל לבד, היא חוויה מיוחדת שאני מאוד שמח לעבור…

הפכתי את הספה למיטה והלכתי לישון.

לילה טוב!

סוף סוף אני עוזב את העיר ויוצא אל הטבע!

היעד – Big Bear Lake, אזור יפהייפה שעתיים נסיעה מלוס אנג'לס.

התכנון – לקנות מזרון, וילונות לאוטו, כיריים לבישול, כלי בישול ולהגיע בערב לאגם.

המציאות הייתה קצת שונה… הבוקר התחיל מוקדם, ונסעתי לחפש מזרון בחנויות יד שניה. מצאתי כלי בישול, מצאתי שולחן מתקפל קטן, אבל מזרון לא מצאתי. על הדרך הספקתי לשרוט את האוטו, לקבל דוח (חניתי ברחוב בדיוק ביום ובשעה שמנקים את הרחוב ולא ראיתי את השלט) ולנסוע הלוך ושוב בחיפוש אחר החנות. שאלתי את עצמי – מה באנרגייה שלי היום גורם לדברים להתנהל בצורה הזו? למה הכל מגושם ולא מצליח היום?

בצהריים נפגשתי עם אוסטין לסושי, ולאחר מכן המשכתי בדרכי בתקווה שבדרך אמצא מזרון ווילונות (הרי בלי זה קצת קשה לישון בואן). הנקודה הבאה הייתה Best Buy, חנות אלקטרוניקה ענקית. לפני כמה ימים קניתי אינטרנט סלולרי, מה שיאפשר לי ממש לעבוד מכל מקום. אבל זה לא עבד. אז נסעתי לשם כדי שיתקנו. איכשהו פספסתי את המחלף ועשיתי עיקוף של שעה בתוך לוס אנג'לס…

הגעתי ל-Best Buy ואת האינטרנט תיקנתי. יצאתי לכיוון Big Bear רק בשבע בערב…

בדרך חיפשתי חנות בה אוכל לקנות וילונות לואן אך לא מצאתי. התקווה האחרונה שלי הייתה Target, חנות ענקית שיש בה הכל. עצרתי ב-Target, ומצאתי את זה – מיטה, שהופכת לספה, בדיוק בגודל של הואן, ב-$99 בלבד! ביקשתי לקנות את המיטה, אך התשובה שקיבלתי הייתה:

"I am sorry sir, but our storage room is closed right now. Please come again at morning".

מה מורנינג?! אני צריך עכשיו מיטה לישון עליה! לא היה על מה לדבר… עוברים לתוכנית ב': נכנסתי לאופיס דיפו, קניתי בריסטולים, קניתי קצת מצרכים לסנדוויץ. נכנסתי לאוטו, אכלתי סנדוויץ, כיסיתי את כל החלונות בבירסטולים, זרקתי שתי כריות על הרצפה והלכתי לישון…

זה היה רגע בו הרגשתי תחושה מאוד אמביוולנטית. מצד אחד שאלתי את עצמי: "איזה משוגע אני, למה אני עושה את הדברים המטורפים האלה, למה אני לא יכול פשוט לגור בדירה רגילה, לעבוד בעבודה רגילה ולצאת לחופשות רגילות פעם-פעמיים בשנה? מה עברתי בחיים שגרם לי להתנהג בכזו צורה שונה?" אבל התשובה, מצד שני, הגיע די מהר: "כי אני שונה! אני לא רוצה חיים רגילים ושגרתיים, אני רוצה לטייל, לראות, לחוות לעשות!"

והרגעים ההזויים האלה והלא נוחים לפעמים – הם חוויה בפני עצמם, אותם אני אזכור ואותם אספר לאחרים!

היו לי הרבה חששות בעניין הרכב. האם אני אמצא ואן בתקציב שלי? איך אני אדע שהוא תקין? איך אני אדע שלא עובדים עלי? איך רושמים רכב במשרד הרישוי בארה"ב? איך עושים ביטוח? ובכלל – האם מותר לתיירים לקנות רכב בארה"ב?

אני לא יודע אם זה היה מזל או אינטואיציה, אבל הכל הלך ממש טוב. חיפשתי רכב ב-eBay, מצאתי רכב שנראה טוב במחיר שבאותו רגע עמד על $2,000, הקשרתי למקום ולמחרת נסעתי לשם עם חברי הטוב מלוס אנג'לס, אוסטין.

ראיתי את הרכב, לקחתי אותו לסיבוב נסיון והכל היה נראה תקין. קניתי את הרכב במקום. המחיר כבר על, ויצא בסך הכל כולל מיסים ועמלות – $3,100. לא רע בשביל פונטיאק מונטנה שנת 2000. והחלק הטוב ביותר בקנייה הזו – בגלל שקניתי את הרכב מחברה ולא ממישהו פרטי, שילמתי להם באשראי במקום והם עשו את הרישום במשרד הרישוי בשבילי! בלי בנקים, בלי משרדים ובלי בלגנים.

נכנסתי לאוטו ונסעתי משם שמח וטוב לב…

ומה עם ביטוח? גם זה לא היה מסובך מדי. עשיתי כמה טלפונים לחברות ביטוח שמצאתי באינטרנט והפנו אותי לסוכנות ביטוח מקומית. נגשתי לשם, אחרי כמה טפסים, 500 דולר ושעתיים טובות, יצאתי משם עם ביטוח לחצי שנה.

אז לכל אלו מכם שרוצים לקנות רכב בארה"ב אבל חוששים, קחו שלושה טיפים חשובים:

1. זה לגמרי אפשרי!
2. לכל רכב בארה"ב יש מה שנקרא VIN. זה מספר סידורי של הרכב. תרשמו לאתר Carfax, ולאחר שנרשמתם תריצו חיפוש ל-VIN של הרכב אותו אתם רוצים לקנות. זה ייתן לכם דוח על כל ההיסטוריה של הרכב: בעלים קודמים, תאונות, אם יש על הרכב עיקול ועוד.
3. עדיף לקנות מחברה (מגרש מכוניות משומשות) ולא מאדם פרטי. לפחות במקרה שלי, זה היה הרבה יותר קל ואמין.

אני והואן

יש לי רכב בארצות הברית!

הכל התחיל ברגע אחד של רעיון. "יש כנס של שיווק באינטרנט בניו-יורק בספטמבר, אחותה של ארוסתי גרה בפילדלפיה, חבר בלוס אנג'לס, חתונה של קרובת משפחה בקנדה בדצמבר… אה הא! נעשה טיול ארוך של 5 חודשים בארה"ב!"

וכך התגלגל לו הרעיון… התכנון היה לקנות ואן בלוס אנג'לס, לשים בואן מזרון מאחורה וכך לטייל אני ומאיה (ארוסתי) ברחבי ארצות הברית.

"האם זה מציאותי? מה עם עבודה?" אתם בודאי שואלים את עצמכם. ובכן, אני עובד כעצמאי, בשיווק תוכניות שותפים (מה זה שיווק תוכניות שותפים?). זו עבודה קשה (ושאף אחד לא יגיד לכם שזה כסף קל) אבל היתרון העיקרי של העבודה הזו שווה הכל – אני יכול לעבוד מכל מקום בעולם, בכל זמן שאני רוצה. המחשב הנייד שלי הוא המשרד שלי. חופש מוחלט. שחרור ממגבלות המשרד, העיר והשגרה.

וכך, עברו כמה חודשים מאז זרעתי את המחשבה הראשונה על הטיול, ולאחר שהשקתי וטיפלתי בכל הזמן הזה, המחשבה צמחה לה והפכה למציאות…